רש"י על בראשית כ״ד:כ״ב

« רש"י על בראשית כ״ד:כ״א רש"י על בראשית כ״ד:כ״ג »

1 שפתי חכמים פתח ↗

רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת. דאי לאו כן בקע משקלו למה לי. הרי לא היה משקלו מופלג. וכן עשרה זהב משקלם. ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי. הא מיעוט צמידים שנים:

1 מזרחי פתח ↗

רמז לשקלי ישראל. דאל"כ בקע משקלו למה לי הרי לא היה משקלו מופלג עד שיודיענו הכ' ומזה הטעם עצמו דרשו מה שדרשו בעשרה זהב משקלם אבל בשני צמידי' דרשו בו משו' דסתם צמידים שנים ומת"ל ושני אבל ר' הונא בשם ר' יוסי אמר בבראשי' רבה אבן יקרה היתה בו והיתה משקלה בקע ולדידיה לגופיה הוא דאתא ולא לדרשא:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

322 מגילה ג. "וכי מאחר דלא חזו, מאי טעמא איבעיתו, אף על גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזו", ופירש רש"י שם "שר של כל אדם למעלה". וכן כתב בבאר הגולה באר החמישי פה:, וז"ל: "אין ספק כי מה שראתה האתון את המלאך במדבר כב, לא, לא היתה נבואה, ולא היה שורה עליה רוח נבואה. אבל מצד הגלות הכח של המלאך בעולם הגשמי, היה מקבל האתון דבר זה. אף כי הוא בעל חי, סוף סוף הנפש המדמה היה מקבל הדמיון ההוא בהגלות כח הרוחנים בתחתונים, אף אם אינו רואה המקבל, מכל מקום הוא מרגיש בשנוי, ומקבל שנוי. וכמו שאמר הכתוב דניאל י, ז 'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר אתי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא'. הרי שהמקבל מקבל ומרגיש שנוי". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ח אות י, וז"ל: "אף על גב שגבי אברהם קראם 'אנשים' בראשית יט, ב, וגבי לוט קראם 'מלאכים' בראשית יט, א, אין פירוש שהיו נראים ללוט כדמות מלאכים, דאם כן לא היה אופה להם מצות שם פסוק ג, אלא פירוש לפי שלוט לא היו שכיחים אצלו מלאכים, כשבאו המלאכים אצלו היה יראתם ופחדם עליו מוטל, אף על גב דאיהו לא ידע, מזליה ידע שהיו מלאכים, והיה ירא, וזהו שהיה נדמו אליו כמלאכים". וכן כתב שם פכ"ד אות טז לגבי רבקה, שאליעזר עבד אברהם רמז באמצעות הנזמים שנתן לה לדברים עתידיים רש"י בראשית כד, כב. ובח"א לשבת קיט. א, ס: כתב: "כי המזל מגיד לאדם מה שיגיע לו, וכמו שאמרו ז"ל 'אף על גב דאיהו לא ידע, מזליה ידע'... כי המזל ידע מה שיגיע לו" הובא למעלה פ"ד הערה 1322. וכן הוא בח"א לב"מ פו. ג, מו., ובח"א לסנהדרין צה. ג, קצה.. וראה הערה הבאה.

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

694 נאמר בראשית כד, כב "ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם", ופירש רש"י שם "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן". ובדר"ח פ"א מ"ב כט: כתב: "והיה מרמז הלוחות בשתי ידים, וכדכתיב דברים ט, טו 'ושני לוחות על שתי ידי'. כי מידו של הקב"ה לידו של משה רבינו נתנו, וכנגד זה היו ב' לוחות, ה' דברות בכל לוח, כנגד ה' אצבעות היד, ולכך רמז התורה בב' צמידים על ידיה". הרי שהלוח הראשון הוא כנגד ידו של הקב"ה, והלוח השני הוא כנגד ידו של משה. נמצא שהמעבר מהעילה לאדם המקבל הוא בחמש דברות. וראה להלן בבאר הששי הערה 413.

3 בראשית רבה פתח ↗

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ בראשית כד, יז, לִקְרַאת מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים. בראשית כד, יז: וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ, גְּמִיָּה אַחַת. בראשית כד, כא: וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ וגו', רַבִּי יוֹחָנָן דְּצִיפּוֹרִין אָמַר מְמַצְמֵץ וּמַבִּיט בָּהּ, בראשית כד, כא: הַהִצְלִיחַ ה'. בראשית כד, כב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח וגו', רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵף אֶבֶן יְקָרָה הָיָה בוֹ וְהָיָה מִשְׁקָלָהּ בֶּקַע. בראשית כד, כב: וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי לוּחוֹת. בראשית כד, כב: עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם, כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. בראשית כד, כג: וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי וגו', לִינָה אַחַת. בראשית כד, כד: וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה, בראשית כד, כה: גַּם מָקוֹם לָלוּן, לִינוֹת הַרְבֵּה. בראשית כד, כו: וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה', מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה. בראשית כד, כז: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וגו', מִמַּה שֶּׁקָּפְצָה הַדֶּרֶךְ לְפָנַי הָיִיתִי יוֹדֵעַ בראשית כד, כז: שֶׁבַּדֶּרֶךְ נָחַנִּי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.

1 בקע. רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת:

2 ושני צמידים. רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת:

3 עשרה זהב משקלם. רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן:

1 גור אריה פתח ↗

רמז לשקלי ישראל. דאם לא כן מאי בא הכתוב לאשמועינן, שלא היה כל כך דבר גדול בקע משקל, שהכתוב משמע שנתן דבר גדול כ"ה ברא"ם – רמז לשקלים וכו', פירוש שצריכים לעבודה. ואם תאמר למה לה הרמז כאשר לא הבינה היא הרמז, ואין זה קשיא, אף על גב דאיהי לא ידעה מזלה ידעה מגילה ג., ולפיכך רמז לה. ואם תאמר למה רמז לה זאת המצוה יותר משאר מצות, אלא נראה שראה אותה גומלת חסד רש"י פסוק יד ורמז לה עוד העבודה והתורה בשני צמידים על ידיה, כמו שמסיק, והשתא תהא לה שלשה דברים, שעל שלשתן העולם עומד; התורה, והעבודה, וגמילות חסדים אבות פ"א, מ"ב, ורמז לה מאחר שיש לה עמוד אחד – שיהיה לה כל שלשתן :ועוד כי אלו ג' דברים תמצא בישראל, תורה בישראל, עבודה בישראל, גומלי חסדים בישראל, שכן אמרו ז"ל כל מי שאינו גומל חסד אינו מישראל. והטעם שבישראל דוקא הם אלו דברים, כי אלו שלשה דברים הם עמודי עולם שהעולם עומד עליהם, ולכן אלו ג' דברים נתנו לאבות, שהם יסוד ועמודי עולם. גמילות חסד לאברהם, עבודה ליצחק שנעקד על גבי מזבח, תורה ליעקב יושב אוהלים להלן כה, כז. ומן האבות בא לישראל. ורמז לה כיון שהיא גומלת חסדים – ראוי היא שיבא ממנה הזרע המבורך אשר להם אלו ג' דברים, אשר הם עמודי עולם:ויש לפרש כי בקע משקלו, שרמז לה בו שקלי הקרבנות – רמז לה טהרות נפשותיהן של ישראל, אשר הם קונים שלימות הנפשי, שנתן הקב"ה להם מצוה זאת בקע משקלו לכפר על נפשותיהן ולטהרם, וזהו מורה על זכוך הנפש שלהם. וכן בקע משקלו בעצמו – הוא הנפש, ועיין לקמן בפרשת תרומה שמות כה, ב, שם תמצא מבואר דבר זה, כי בקע משקלו הוא עצם הנפשי. ותורה הוא שלימות השכל. וזאת המעלה הגדולה לישראל אשר להם שלימות הנפש והשכל יותר מן האומות, כי נפשם של ישראל זכה וטהורה, וכן יש להם שלימות השכל. והנה רמז לה עצם ישראל קדושתן ומעלתן, ואמר לה אשרי מי שמזדווג בקדושים, כמו שאמרה שרה להגר רש"י לעיל טז, ג אשריך שזכיתה להדבק בגוף קדוש:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י בקע רמז לשקלי ישראל כו' עכ"ל נ"ל שדקדק רש"י זה מדלא כתיב ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידין וגומר אלא רמז הכתוב בזה שלא היה חושש לתת לה מתנה מרובה רק לרמז בה עניינים ואף על פי שבוודאי היא לא הבינה ולא ידעה מכל מקום אפשר לו לומר שעשה זה כדי לעשות מעשה שיחזק הצלחת דרכו כלומר שזאת היא שתהא האשה אשר הוכיח ה' ליצחק כי כן מצינו בהרבה ענייני נבואות שתתחזק ותתקיים הנבואה ע"י מעשה שעשה הנביא כעניין ויאמר לו ירה ויור דאלישע והרבה כיוצא בזה דוק ותמצא והוא סוד מסודות הנבואה שיעורר הכוחות העליונות כן הוא רצה לעורר עליה כוחות העליונות שתזכה ותהא מוכנת לזיווג הקדוש הזה והבן ובזה מתורץ גם כן הקושיא שמקשין למה נתן ואחר כך שאל כי אעפ"י שסמך על זכותו של אברהם והיה בטוח בו כמו שפי' רש"י מ"מ מה לו ולצרה למה נכנס לכל זה מה היה מזיק לו שהיה שואל תחלה ואחר כך יתן והיה טוב יותר אבל לדידי אין זה קושיא כי אם היה שואל תחלה ואח"כ נותן לא היה נתנה מקום להתעוררותו כי היתה מתנתו בסמיכות הדעת אחר ששאל וידע בת מי היא ועל זה סמך ולא על כוונת התעוררות אבל כשנתן ולא שאל היתה מחשבתו וכוונתו יותר מדובקת למעלה בהתעוררותו בדרך תחנה ובקשה ויותר פועלת התדבקות כוונתו ומחשבתו והתעוררותו והמשכיל יבין:

« רש"י על בראשית כ״ד:כ״א רש"י על בראשית כ״ד:כ״ג »